האם סרבנות קשר היא תמיד תוצאה של ניכור הורי?

בין סרבנות קשר וניכור הורי. הקלות הבלתי נסבלת של טענות “ניכור הורי” במקרים פרטיים בלתי נסבלים כשלעצמם של סרבנות/היעדר קשר.

    האם בכל מקרה בה נוצרת סרבנות קשר מדובר בקשר של סיבה ומסובב חד ערכי של הורה מנכר שהוא גורם יחיד עיקרי במעשיו לכך שהילד לא בקשר /מסרב לקשר עם ההורה השני? או שהעולם והמציאות מורכבים הרבה יותר וזו לא סיבה יחידה ואין בלתה. ושתיתכן סרבנות קשר, ואף בעיות ובעיות קשות אצל קטין, מבלי שהצד השני הוא בהכרח “הורה מנכר”.

עמדתי היא שיש מקרים נוראים של ניכור הורי אבל יש גם מקרים לא מעטים בהם טענות ניכור הורי מנוצלות באופן ציני לחלוטין.

     ביהמ”ש המחוזי בעמש (ת”א) 51782-01-20 ע’ ע’ נ’ ש’ א’ ב’ עו”ס לחוק הנוער התייחס באופן נרחב לסוגיה. סכסוכי גירושים וודאי סביב זמני שהות יוצרים לא פעם תופעת קשיי קשר, בדרגות חומרה שונות, בין הילדים לבין מי מהוריהם. תופעה זו מומשגת במונח כללי – סרבנות קשר. אך בהחלט ישנם מקרים שכאשר הילד מסרב להיות בקשר עם אחד מהוריו בשל סיבה ממשית ולא פעם כתוצאה מהתנהלות ארוכה וממושכת של ההורה עימו הילד מסרב להיות בקשר. וכאמור בפסק הדין:

“במסמך “ניכור הורי סקירת ספרות”, שנערך לבקשת משרד העבודה והרווחה על ידי דר’ ענבל בר – און ודר’ יואב מזא”ה בשיתוף עם דר’ בני ביילי (שאינו משקף את עמדת המשרד אף זכה לביקורת של מרכז “רקמן”, נעמ”ת ומנ”ע – מרכז זכויות נשים עירוני במכתב תגובה, מיום 20.4.20, שנשלח למשרד העבודה והרווחה, כמסמך מוטה שלא שם דגש על האלימות כסיבה לסרבנות קשר ומצביע על שימוש הולך וגדל במושג ניכור הורי עד כדי ניצולו לרעה במאבקים בין הורים בסכסוכי משמורת. מוצג ל’ למוצגי המערערת. להלן: מכתב רקמן) (להלן: בר-און ומזא”ה) מציינים הכותבים, על בסיס סקירה רחבה של הספרות בנושא, כי יש הסוברים שסרבנות קשר אינה מחייבת דווקא חוויה טראומטית. לעיתים גם חשיפתו של הילד לתפקוד הורי ופוגעני יכולה להביא לתופעה. כך או כך, הסיבה לסרבנות הקשר אינה קשורה להסתה או לחבלה של אחד ההורים בקשר בין הילד להורה האחר, מסורב הקשר. היא נעוצה ביחסו של ההורה הפוגע כלפי הילד ובמערכת היחסים בין השניים.” 

 יש לזכור כי הלכה פסוקה וידועה, כולל בפסק הדין לעיל, כי לגבי הורה מנכר מדובר בעניין אקטיבי קבוע מצד הורה הפעיל מאוד בחסימת ההורה השני.