אני מטפל לא פעם בהליכים לקבלת פיצוי בגין תלונת שווא שהוגשה כנגד לקוח. תלונה או תלונות שווא אחת התופעות המכוערות והמגונות בהליך גירושין והרסנית למערכת היחסים העדינה שצריכה להירקם בין בני זוג לשעבר גם לאחר שנפרדו. ואני מבקש להבהיר: אנו מדברים כאן על תלונות שווא בהגדרה, ולא על הגשה לגיטימית של תלונה במשטרה.
דומה שאין צורך בהשכלה משפטית רחבה על מנת לזהות תלונת שווא כאשר רואים אחת כזו. הבעיה נעוצה בקושי העצום של הנפגע/ת מתלונת השווא להראות כי הייתה כאן בכלל תלונת שווא. ראשית ומעל לכל, מי שהגישו נגדו תלונה נדרש להראות למשטרה כי אין אמת בתלונה. שנית, בהמשך, האמצעים להילחם בתלונות שווא שמוגשות היו מוגבלים מאוד עד לא מזמן, בלשון המעטה.
יש לשים דברים “על השולחן”. ישנם מקרים לא מעטים מקרים בהם מגיש תלונת השווא הוא גבר, האב. אך לרוב, מדובר בתלונות אשר מגישות אימהות כנגד אבי ילדיהן וזאת על מנת לקדם את ענייניהן בהליכים המשפטיים. לא פעם התלונה מוגשת בעצת/עידוד עורכי דינן ומדובר בעניין חמור ביותר גם בהיבט עורך הדין (הדברים יכולים להגיע עד לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין). כאשר מוגשת תלונה, נפתח תיק חקירה פלילי ולא פעם האב מורחק מביתו ומילדיו עוד לפני הבירור. אך גם אם האב לא מורחק מביתו, היחס כלפיו יכול להשתנות, אם בבית המשפט או בבית הדין, אם בלשכת הרווחה, מאחר והחשד נשאר, ללא קשר לתוצאות החקירה, אם אכן מבוצעת חקירה.
למרבה הצער והחומרה, אחד השימושים הנלוזים והחמורים ביותר בתלונות השווא הוא בהגשת תלונות שווא על אלימות. בלא מעט מקרים התלונות מוגשות ללא כל ראיה או הוכחה וללא כל בסיס, על מנת להכתים את שמו של האב (הצד שכנגד להליך) על לא עוול בכפו, להרחיקו מהבית ומהילדים, ולגרום לו לאבד את שלוות רוחו ולעיתים להתנהל שלא כבימים ימימה. כל אלו מאפשרים לאם ולעורך דינה לצבור “יתרון” משפטי מהותי, מכריע, בעיקר בניסיון למנוע מהאב משמורת משותפת או חלוקת זמני שהות נרחבים עם הילדים. קשה להמעיט בחומרת התופעה זו. הרי ישנם מקרים לצערנו שבהם התלונה אמיתית והכרחית, ואכן הייתה אלימות שחובה למגרה. אך כאשר מציפים את המערכת בתלונות שווא זהו בדיוק המקרה הישן של הילד שצעק “זאב, זאב”. יש לכך השפעה שלילית על התייחסות המערכת במקרים של אלימות אמיתית כנגד נשים. הרי הקבוצה העיקרית שנפגעת מתלונות שווא היא למרבה הצער דווקא נשים נפגעות אלימות הזקוקות להתייחסות רצינית למקרה שלהן והגנה אמיתית (שכן קורה שלא מאמינים להן כבר, או מתייחסים בביטול לתלונתן).
כאשר מוגשת כנגד גבר תלונת שווא בגין אלימות משוגר נגדו מעין “טיל טורפדו” שקשה מאוד לבלום או לעצור והוא כמעט תמיד יגרום נזק. ומדוע? ברובם המוחלט של המקרים של תלונות כאלה זוהי מילה כנגד מילה. היינו רק המתלוננת והגבר היו נוכחים בקרות האירוע נשוא התלונה ורק במיעוט המקרים האירוע מתועד בצורה כזו או אחרת. התוצאה היא שגם כאשר תיק התלונה כנגד הגבר נסגר, עילת הסגירה היא בגין “חוסר ראיות” או “חוסר עניין לציבור” ולא בעילת “היעדר אשמה”. התוצאה היא שתמיד תישאר מעין עננה תלויה על ראשו של זה שהתלוננו נגדו. אגב, כל נושא “עילת סגירת תיק” היא בעיני חרפה המתרחשת רק במדינת ישראל ולמיטב ידיעתי אין לה כמעט אח ורע בעולם המערבי. הרי ישנה חזקת חפות, וכאשר תיק נסגר הוא נסגר. וזהו. אין צורך לציין כלום ושום דבר. כאשר לא מתקיים בכלל הליך פלילי המשטרה אינו הגורם שצריך לשפוט או להעריך “אשמה” כאשר אין כל ראיות המצדיקות העמדה לדין. ואכן, סוגיית סגירת תיקים היא עניין נכבד ורחב היקף שלא כאן המקום לדון בו.
הסנקציה העיקרית שניתן להגיד כנגד מגיש/ת תלונות שווא היא תביעה בגין לשון הרע ודרישה לפיצוי כספי. ויש להבהיר: הגשת תלונת שווא במשטרה היא פעולת לשון הרע. ואם יש מספר תלונות שווא הרי כל תלונת שווא בנפרד היא מקרה נפרד של לשון הרע וניתן לדרוש פיצוי בגין כל מקרה ומקרה. סעיף 7 א לחוק לשון הרע קובע תקרת פיצוי סטטוטורי בסך 50,000 ₪ (הסכום גבוה יותר כאשר מעודכן למדד) בגין כל מקרה של לשון הרע, וסעיף א (ג) קובע כי ככל שהוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, בידי בית המשפט לפסוק פיצוי עד לגובה של 100,000 ₪ (הסכום גבוה יותר כאשר מעודכן למדד) אף ללא הוכחת נזק. תכלית פסיקת הפיצויים בגין לשון הרע היא אף עונשית והרתעתית, לשם חינוך הציבור להימנע מפגיעה בשמו הטוב של אדם. הדברים יפים ביתר שאת כאשר לשון הרע מפורסמת בכוונה לפגוע. דברים דומים נאמרו למשל ברע”א 10520/03 בן גביר נ’ דנקנר (2006) ע”י כבוד השופטת פרוקצ’יה. לאחרונה בתי המשפט החלו יותר ויותר לפסוק פיצויים כבדים כנגד נשים שפעלו על דרך של הגשת תלונת שווא שהגיעו אף למאות אלפי שקלים.
***במאמר מוסגר אציין כי ניתן גם להגיש קובלנה פלילית ותלונה במשטרה על הגשת תלונת שווא אך מניסיון שלי אין כמעט בכך תועלת וגם על כך בנפרד***
הקושי העיקרי בהגשת תביעת לשון הרע בגין תלונת שווא נעוצה בכך שלמגיש התלונה עומדת הגנת תום לב, היינו שיטען/תטען כי התלונה שהגיש הייתה בתום לב ובאמת סבר/ה שהוא/היא מאויים/ת. כאשר התיק כנגד מושא התלונה נסגר בגין “היעדר ראיות” העניין מהווה תמיכה או חיזוק לכך שלא בהכרח היה כאן “היעדר אשמה” ולכן התלונה הוגשה במקור בתום לב… על כן, התפיסה הרווחת היא שעל מנת לבסס תביעת פיצויים בגין לשון הרע במקרה של תלונת שווא מגיש התביעה חייב שיהיו באמתחתו שני דברים עיקריים: א) תיק התלונה נסגר ב) התלונה נסגר בגין “היעדר אשמה” (ולא עקב כל עילה אחרת). וגם כאן הקושי מובן- רק במיעוט המקרים תיסגר תלונת שווא על אלימות בגין “היעדר אשמה” וברוב המקרים היא תיסגר “מחוסר ראיות”“. הרי ברוב המקרים מדובר במילה כנגד מילה. קשה מאוד למי שהתלוננו נגדו “להוכיח” כי הייתה כאן תלונת שווא ולא היו דברים מעולם. כתוצאה מכך היה אתגר עצום לתבוע פיצוי בגין הגשת תלונת שווא גם כאשר התיק נסגר.
אך הנה, גם כאן אנו רואים שינוי מבורך. לאחרונה, ניתן פסק דין שבו הוגשו 4 תלונות כנגד גבר, והתלונות נסגר בעילת “חוסר ראיות” (ולא עקב “היעדר אשמה”). על אף זאת הוגשה תביעה כנגד האישה בגין תלונות השווא ודברים נוספים וניתן היה להראות כי סביר כי התלונות הוגשו כתלונות שווא במטרה לפגוע. האישה חוייבה בתשלום של 250,000 ₪ כאשר הוכר כי מתוך 4 התלונות 3 היו תלונות שווא, וכן הוצאות משפט לטובת הגבר בסך 25,000 ₪.
הנה כי כן, הוגשו תלונות במשטרה שנסגרו בגין “חוסר ראיות” (ולא “היעדר שמה”), המתלוננת טענה כי הוגשו בתום לב, ועל אף זאת ניתן היה להראות כי התלונות הוגשו שלא בתום לב, ונפסק פיצוי כבד בגין הגשת התלונות. והמסקנה ברורה.